על מלאכת הספר

העזתי להטריד את הקורא הנכבד, במחשבותיי ובתיאור דרכי לפי עצתם ועידודם של חברים יקרים, הרואים בדבר מעין עניין שבמסורת, לאור הוצאתם לאור, בשני העשורים האחרונים, של קבצים משפטיים, שהוצאו לכבודם של חברים, משפטנים בתחומי המשפט השונים.

אלא שחרף ההרגשה הנעימה שבדבר, וליד רגשי ההודיה לבורא, והתודה לחברים, שתרמו איש חלקו, בכתיבת המאמרים שבקובץ, ובעריכתו של קובץ יקר זה, המשמש לי מתנת מזכרת נדירה ביופייה, ובחוויות הנפשיות העמוקות המתלוות אליה, אני מוצא עצמי חייב למסוך את הטעם המר שאני חש, ולהביע, בסיום את רגשי הצער שלי על האסון הנורא שבפטירתו הפתאומית, והמדהימה של ידידי היקר ולתלמידי לשעבר, פרופ' מנשה שאווה ז"ל, שנשמתו מרחפת בין הדפים, אף שיחסר בו מאמר מפרי־עטו, שביקש לכתוב, ולא זכה… לאמור. ברצוני להעלות בקצרה את הרקע והנסיבות שהביאו קובץ זה, לעולם.

המעשה שהיה – בתמציתו – כך היה:

עם שובי לאקדמיה לפני למעלה מחמש שנים. היה פרופ' שאווה (מנשה) מאלו שבירכוני, וחידשו את הקשר עמי.

לקראת סוף שנת 2001, החל מנשה לבקר אצלי, הן בחדרי בנתניה והן בחדרי בתל-אביב, כשהוא מעדכן אותי בתחום דיני משפחה, ואני משתף אותו בכיװני- החשיבה שלי בסוגיות דת ומדינה. בשניים מביקוריו אצלי, בסוף 2002 ובתחילת 2003, הפתיע אותי בשתי הקדשות נאות לשני ספרים שהוא ערך. האחד – ”מנחה ליצחק” – לכבוד השופט יצחק שילה; והשני – ספר זיכרון לשופט הדגול חיים ה. כהן ז”ל. מנשה ביקשני לעיין בספרים, וביקש לשמוע את דעתי. מובן, שלאחר עיון קל בשניהם, הבינותי את מטרות הקבצים, התרשמתי מן המשתתפים, מן העריכה של החומר, ומעצם הרעיון היפה. כשלפתע, הסתכל בי מנשה ואמר לי: ”אתה יודע, שלאחר עשרות שנות ההוראה והמחקר שלך, במשפט בינלאומי-פרטי, ובדיני משפחה וירושה, אני משוכנע שראוי ונכון שיוצא קובץ כזה לכבודך…”.

הדברים הפתיעוני, לא הייתי מוכן להם והשבתי בסידרת שאלות: מי וכמה יכתבו; מי יוציא לאור; ומי באמת יוכל להקדיש מזמנו וממירצו, להוציא לפועל ”פרוייקט” כזה. מנשה השיב: ”אני רוצה רק לשמוע שעקרונית זה נראה לך. מאותו רגע אני כבר אדע לטפל ולהמשיך…”. הדבר ריגש אותי מאוד. הודיתי לו על עצם הרעיון; על כך שההצעה נסמכת על ניסיון מוצלח שלו, כעורך, והוספתי, שאם אכן, בעזרת האל, הרעיון, יקרום עור וגידים, יהא זה אקט נאה ביותר מצידו. על כך הוסיף והשיב מנשה: שנים רבות הייתי חב לך כתלמיד שנעזר בתחומים אישיים ומשפחתיים שונים; שנים שימשתי כאסיסטנט וכמדריך, לידך; את הדוקטורט שלי כתבתי בהדרכתך, ולא נזדמן לי להחזיר משהו ואני מקווה שקובץ כזה, שאתה כה ראוי לו, יאפשר לי לעשות מעשה שיגרום לך נחת…”.

נפרדנו לכמה ימים, שלאחריהם הוא כבר בא עם הפרטים העיקריים: כמה חברים שאליהם הוא פנה – הודיעו שיתרמו בשמחה מאמר לקובץ; מלאכת העריכה במלואה, תעשה על ידו, ובאשר להוצאה לאור, מסר לי על שיחות שקיים עם ידידנו המשותף פרופ' סרבו דויטש, סגן הנשיא של מכללת נתניה, ודיקן המשפטים בה, וכי מסתמן פתרון חיובי לעניין.

לא עבר חודש בתחילת 2003, והמכונה החלה לפעול. פניתי בכתב לפרופסורים ולמרצים שונים, במקצועות הקרובים לליבי, ונעניתי בחיוב ואף בשמחה. הודיתי מאוד לפרופ' דויטש ולמכללה האקדמית נתניה, והמאמרים המובטחים החלו להיכתב. מספרם נע בין 12 ל- 14. מנשה התרוצץ, האיץ, כתב, צלצל, והקובץ יצא לכאורה לדרך. ביקשני לברר אם הנשיא ברק יוכל לתרום מאמר. פניתי אליו, ונענה בשמחה, כפי שציפיתי מידיד יקר כמוהו, ומנשה שמח והודיע לי: "אני כבר רואה בעיני רוחי את הקובץ…".

האם חש מנשה באסון המתקרב? האם קצב הפעילות הבלתי רגיל שלו, לזירוז כתיבתו, עריכתו, והוצאתו לאור של הקובץ, הונע ע”י תחושה נוראה של אין זמן??? לעולם לא אדע. אך, המתנתי לבואו, כהודעתו בפתק שהשאיר בתיבה שלי בפקולטה בת”א, היתה למרבית האסון, לשווא. מודעה על קירות הפקולטה בת”א: "פרופ' מנשה שאווה איננו” ומועד ומקום ההלוויה בישרו את הנורא מכל. שיש לדייק במקום ובמועד שנקבעו, והוצע לי כי אהיה בין הסופדים, למרבה הכאב והצער…

לאחר דברי ההספד שנשא נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, ושהעלה על נס את מעמדו הרם של מנשה – בעולם המשפט ואת תרומתו החשובה, ספדתי לו, אני. תיארתי, בדברי, בבית העלמין, את פרופ' שאווה כמשפטן מעולה, כמרצה אהוב, וכחוקר יסודי ביותר, שזכה להערכה כלל-פקולטטית, על תרומתו הברוכה לחקר דיני המשפחה בישראל; הישגים שזיכו אותו בפרסים ובהוקרה אקדמית שאינה שנויה במחלוקת.

ציינתי בדברי ההספד הכאובים והבלתי צפויים הללו שלי, את גודל האבידה שבלכתו של מנשה מעמנו בשיא יכולתו, ובטרם עת…; אבידה למשפחתו, שהתייתמה מאב דגול; אבידה לבתי הספר למשפטים, שבהם לימד: אוניברסיטת תל אביב, ביה”ס למשפטים במכללה האקדמית נתניה, והמכללה למשפטים בקרית אונו, שאיבדו מרצה מחונן, בעל זיכרון פנומנלי, וחשיבה מקורית; אבידה ללשכת עורכי הדין, שעמה היה קשור בתפקידים שונים כל השנים; ואבידה אישית לי, כמי שהכירו, החל משנתו הראשונה בפקולטה בתל אביב כסטודנט מעולה, שאת הישגיו היפים הבאתי לידיעת מועצת הפקולטה ולדיקניה, והשגתי עבורו, מלגות, מידי שנה, מקרנות ומגופים שליד האוניברסיטה ושמחוצה לה; אבידה כדוקטורנט, בהדרכתי בנושא שהפך להיות תוכן חייו – "הדין האישי בישראל”; ולבסוף – אבידה לי כידיד יקר.

אלא, שחייו ויצירתו הפוריים, באמצע נפסקו… מבית העלמין צעדנו, הנשיא אהרן ברק ואני, לעבר היציאה, כשלפתע לחש לי אהרן: ”אתה נראה מודאג”. השיבותי: "כאוב, ומודאג. כמה חבל שמנשה כרע נפל בשיא כוחו ו..” ובטרם כיליתי דברי, הוסיף באוזני אהרן ברק: "אל תדאג, אני נוטל עליי את עריכת הקובץ…" לא מצאתי מילים להודות לאהרן על האצילות, הרגישות המופלאה, והידידות העמוקה, שהוא הביא בזה לידי ביטוי, כדרכו משכבר הימים.

בשיחותינו שלאחר מכן, הבהרתי לאהרן כי ידידי היקר פרופ' סיני דויטש, משנה נשיא המכללה האקדמית נתניה, ודיקן ביה"ס למשפטים שלה, כבר הביע קודם לכן באוזני מנשה ז"ל את נכונותו להוציא את הקובץ הנוכחי במסגרת "מאזני משפט", שבהוצאת המכללה האקדמית נתניה; וכי הוא כבר הרכיב מערכת שתעזור לנשיא ברק שנטל לידיו את העריכה הראשית של הקובץ ושהורכבה מפרופ' דויטש עצמו; מד"ר ישראל צבי גילת, ידיד יקר שאיתו אני בקשר, מזה חמש שנים; ומד”ר הדרה בר-מור, סגנית הדיקן בנתניה.

וכדרכו, לקח כבוד השופט. הפרופ' אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון את המשא לתעודתו, וכמנהגו, לא חסך כל מאמץ מצידו להיות מעורב בכל פרט, כשדלתו פתוחה בכל עת. "כזה היית וכזה נשארת ידידי היקר והנדיר, אהרן ברק".

תודה מעומק ליבי לכם ראשי האכסניה, במכללת נתניה הפרופ' צבי ארד, הנשיא, הפרופ' סיני דויטש, משנה הנשיא ודיקן הפקולטה למשפטים. חיוורות המילים שבהן אוכל לתאר את מסירותכם שנובעת מידידות אמת ולהודות כראוי ובשלמות על תרומתכם בהוצאת הקובץ. לך ד"ר גילת על מעורבותך היומיומית ובכל פרט, תודה אישית וחמה; תודה לשאר העורכים, הסטודנטים מהמכללה האקדמית נתניה שהיו חברי המערכת, לעורכים ולחוקרים, שכיבדוני במאמריהם החשובים, תודה על דבר מנחתכם.

אסיים, בברכת הודיה לבורא, שהחיינו ויקימנו ללוות מסכת חיים מרתקת, עשירה ברוח חדורה אמונה ותקוה, ימים מאלפים כתלמיד וכמורה, שליח ציבור וכחבר. ראשון ומעל הכל, השבח לך, על משפחתי הנדירה והיקרה לרעייתי נחמה, ילדינו, חתנינו, כלותינו ונכדינו – האהובים.

לכולם התודה, השלום והברכה.

פרופ' שאקי נואם בטקס מסיימי תואר שלישי של האוניברסיטה העברית מטעם מקבלי התואר. בין היושבים: הנשיא השני של מדינת ישראל, מר יצחק בן צבי.

לפרק ספרים, מאמרים ופרסומים אחרים – אבנר חי שאקי