כבר בגיל תשﬠ, החליטו אבי-מורי, ואמי-מורתי, לשולחני, להרחבת ולהﬠמקת יסודותיי האמוניים ולימודי התלמודיים, לישיבת תפארת ישראל בהדר־הכרמל, בחיפה; ישיבה שבה התקיימו כל הלימודים בﬠברית, למרות שאידיש הייתה שפת-אימם של רוב רבניה ומוריה. בישיבה למדנו בין 10 ל־12 שעות ביממה, שעונים על ה"סטנדר" (=עמוד), תלמוד והלכה, ומה שקרוי בישיבות "מוסר", בין תפילת מנחה לערבית, ובעיקר – בספר "מסילת ישרים" להרמח"ל, שהיה ונשאר ספר־מופת, וחובה, להתחזקות באמונה ובעבודת ה'.
אכן, בישיבה טעמתי ככתבה וכלשונה, את משמעות "תורתו אומנותו", המאפיינת את תלמיד” הישיבות; שכל עולמם, בבוקרם, בצהריהם, ובערבם – תורה, לימודה, והתענוגות עליה.
הלימודים התקיימו בניצוחם של כמה רבנים, תלמידי חכמים מובהקים, ובהם ראש הישיבה הרב מאיר רובמן זצ”ל, אישיות חינוכית מופלאה, ומורי ורבי הרב שלמה ליס זצ"ל, סיני ועוקר הרים, ששליטתו בתלמוד ובמפרשיו הייתה מדהימה, ושמוכן היה לענות בכל רגע, לכל שואל, בשמחה ובחיוך אבהיים. כאן זכיתי להכין את דרשת הבר מצוה, בעצמי, שסבבה סביב סוגיה במסכת מנחות.
הרב ליס זצ"ל הטעימני, לאורך ארבע שנים במחיצתו ובמחיצת חבריו, מטעמן של ישיבות סלבודקה וחברון, בהן הוא עצמו למד והתעלה.
ב”תפארת ישראל” הכרתי מאות תלמידים מכל רחבי הארץ – אשכנזים, ספרדים ותימנים – שחשו כמוני, כי הישיבה היא משפחתם הרוחנית.
הורי ז”ל עודדוני מאוד בלימודיי, במשך השנים, שבהן חתרתי להעמקת הבנתי התלמודית, בבקיאות ובחריפות כאחת. תודה לאל, הגעתי להישגים בהפרשי זמן קצרים, בשנים השלישית והרביעית ללימודי בישיבה, כתוצאה מלימודים אינטנסיביים, התמדה, רצון עז, וגילוי שליטה מקיפה בכמה סוגיות. במכתב שכתב הרב רובמן זצ”ל להורי ז”ל כינה אותי שלא בפני: ”עילוי”.
מלבד לימודי הקודש המסורתיים כשעתיים בשבוע למדנו, קבוצה קטנה־יחסית, מפי מורה מן החוץ, לימודי אנגלית וחשבון, שעליהם נבניתי, מאוחר יותר בפרקים השונים של חיי. הלימודים ב”תפארת ישראל” היו חווית ילדות ונעורים מרכזית, שתרמה רבות להתבגרותי האינטלקטואלית והנפשית, ושעיצבה כמה מתכונותיי כיהודי שומר מצוות, כבן תורה, כאוהב תורה לשמה; ולימים – כאשר התוודעתי לעולם המשפט בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, בירושלים. היה לי הניסיון שרכשתי מרבותיי של "חידוד" ו"פלפול" בלימוד הגמרא ומפרשיו.
התעוורותו הטרגית של אבא ז”ל, ונסיבות מיוחדות שבעקבותיה, הביאו את הוריי ז”ל להחלטה להחזיר אותי מחיפה לצפת, לבית הספר כי”ח, שבו ניתן היה לרכוש שליטה בשלוש השפות: צרפתית, אנגלית וערבית.
הורי ז”ל הקפידו, בראש ובראשונה, שאמשיך לשמר את אורח החיים הדתי-ישיבתי, ובתנאי שאוסיף להקדיש מינימום שעתיים ליום לימודי תלמוד, בישיבת חכמי צפת הספרדיים, שנמצא בקרבת מקום מגורינו.
הצלחתי לסיים לימודי שש שנות הלימוד שנהגו בבית ספר זה, במשך שנתיים בלבד; הלימודים בכי”ח היו קלים בהרבה, מן הלימוד התלמודי־האינטנסיבי בישיבה בחיפה. הצטיינותי בבחינות סיום הלימודים בבית הספר, הביאה אותי להשתתפות בבחינות ארציות של בוגרי הכיתה העליונה בבתי ספר בארץ, שהורו צרפתית, בהצטיינות היתר שלי בבחינה הסופית זיכתה אותי במילגת קיום ללימודים, בסמינר למורים בפריז, למשך ארבע שנים. אך הוריי ז"ל דחו את הרעיון, והצדקתי אותם, ונשארתי בצפת.
הלימודים בכי"ח נסתיימו בשנת 1943, ונאלצתי לצאת לעבודה, כדי לסייע בפרנסת המשפחה, במיוחד עקב עיוורונו הכאוב של אבי ז"ל.
במשך כשלוש שנים, עבדתי בכל דבר שנקרה בדרכי: בהדרכת נוער במוסדות השונים של עליית הנוער, בפקידות ממשלתית, בדואר המקומי. בד בבד התחלתי להתכונן בכוחותיי העצמיים, לבחינות הבגרות ועמדתי בהן בהצלחה והחילותי לחפש המשך לימודים, ביהדות ובמדעים, מחוץ לצפת.
לשמחתי, ולאחר ניסיון מעניין של הוראה והדרכה בהם התוודעתי למאות ילדים ניצולי שואה, שהגיעו עם "ילדי טהרן”, עם תום מלחמת העולם השנייה, נודע לי על סמינר למדריכים ומחנכים דתיים בבית וגן, שנפתח שנה קודם לכן בירושלים, ושבוגריו נועדו לעסוק בחינוך נוער, בעיקר במוסדות עליית הנוער.
נרשמתי, נבחנתי ונתקבלתי לסמינר זה, בירושלים, בראשות הרב פרופ' שמשון רוזנטל ז"ל לימים אחד מחוקרי התלמוד המובהקים. שמחתי למצוא בסמינר מערכת מקיפה של לימודי יהדות חד־שנתיים, ברמה אקדמית גבוהה. בשנה נפלאה זכיתי לשמוע תורה ומדע מפי רבנים, חוקרי־יהדות, דוקטורים ופרופסורים ידועים, ביהדות ובמדעי הרוח בכלל, שעסקו בחינוך גבוה, וביניהם: פרופ' ישעיהו ליבוביץ', שלימד אותנו שמונה פרקים להרמב"ם; פרופ' נחמה ליבוביץ', שלימדה אותנו פרשנות המקרא; פרופ' יחזקאל קוטשר, שלימד את יסודות הלשון העברית; פרופ' א”א אורבך, שהרצה על תולדות התלמוד וההלכה; פרופ' הלל בן ששון, שלימד פרקים נבחרים בהיסטוריה היהודית; פרופ' עקיבא ארנסט סימון, שלימד פילוסופיה יוונית; מר צבי אנוך, שלימד פדגוגיה (מתודיקה ודידקטיקה); ופרופ' יונה בן ששון, שלימד פרקים במחשבת ישראל וכמובן א"ש רוזנטל, שלימד סוגיות נבחרות בתלמוד. סמינר זה, בשיעורים מרחיבי האופקים והמרתקים שניתנו בו, ובדיונים המרתוניים בו יום־יום ולילה־לילה, בין התלמידים לבין עצמם וביניהם לבין המרצים, צייד אותי במטען יהדותי ופילוסופי עשיר ביותר, שליווה אותי לאורך שנים.
מן הסמינר יצאתי להורות ולהדריך במוסדות הדתיים של עליית הנוער: בירושלים, בכפר סבא, וברעננה, ניסיון שחיזק וחידד כי את כישורי ההוראה, וכישורי ההבעה, והנאום בכלל.
שרות בצה"ל: כאשר בשנת תשי"ז-1947, קרבה והלכה מלחמת השחרור, מצאתי עצמי מגויס לצה"ל, תחילה – ביחידת מפקד העיר (צפת), ולאחר מכן, בקורס לקציני הסברה בצריפין, במשך שנה וחצי של שרות בצה"ל – בצפת, בטבריה, בעמק הירדן, במחנות צה"ל שונים. חודשיים לפני שחרורי מצה”ל נפל אבי ז"ל למשכב, שממנו לא התאושש. מכאן ואילך נצרכתי לעזור לאבא ז”ל ולאמא ז”ל במיטב יכולתי, כולל פרנסתם ופרנסת אחיותיי.